בשנה שעברה עליתי לאוטובוס והיה שם מישהו שנראה כמו תום יורק.
אם זו היתה קומדיה רומנטית היינו נפגשים שוב אחרי כמה שעות או ימים, הוא היה מספר איך חזר בעקבותיי, אני הייתי אומרת שהייתי לוזרית נבוכה ולא עצרתי וברקע היה מתנגן שיר של נורה ג'ונס. אבל אלה החיים האמיתיים, אני מזכירה לעצמי, המוסיקה שאני שומעת היא לא הפסקול ואף אחד לא כותב את העלילה. או שהוא פשוט היה רק ניצב.
